פרק מתוך רומן / אבי

ב-1920 ירד סבי משה גלייזר ועמו בנו שמעון גלייזר בנמל יפו. הם הגיעו לפלשתינה מעיירה קטנה בבסרביה, בשם סקורן, בגלל הרעיון הציוני.
אבי, עלם צעיר כבן חמש עשרה שנים, יפה –תואר, בעל ארשת -פנים רצינית, לבוש מקטורן אפור ועונב עניבת פרפר. נער שקט, בן טובים, עמד בירכתי האוניה, שעגנה במרחק מה מהחוף וצפה בנוסעים, שהורדו ממנה בסירות קטנות על-ידי ערבים מקומיים, שקראו לעבר הנוסעים: "יאללה יאללה". הנער הבין מתוך הקריאה, שהערבים ממריצים את נוסעי האוניה לרדת ממנה במהירות.

שמש ים-תיכונית חזקה קידמה את פניו, ומאחר ולא היה רגיל בה, החל להשיל מעליו את מקטורנו ולחלץ עצמו מן העניבה ההדורה. "בארץ ישראל אנחנו", אמר סבי לבנו, כשהוא מוחה לחלוחית מעיניו במטפחת צחורה רקומה בראשי תיבות של שמו: מ.ג[משה גלייזר]. איש הדור, גבוה, בעל מצח רחב, ארשת פנים רצינית. מסבירה פנים. הוא הגיע לארץ ישראל ביחד עם בנו הצעיר, כדי להשתקע בארץ, בכוונתו הייתה לחסל את עסקיו בגולה, ואף להעלות את בני ביתו לאחר, שיכין עבורם בית-מגורים, בתי-ספר וכל שנחוץ. אך יותר מכל, חלם על נטיעת פרדס.

מנמל יפו נסעו שניהם לפתח-תקווה, שם גרה הבכורה בבנות גלייזר, אחות אבי. יוכבד שמה. שהייתה חלוצת המשפחה בארץ. נשואה לאחד מפקידי הברון. כיוון, שיפת-תואר לא הייתה, נאלץ סבי לתת עבורה נדוניה שמנה לבעלה, שלימים הסתבר, בזבז אותה ,הלה, בבתי הקזינו, המפוארים בביירות ובקהיר בחברת נשים מפוקפקות . אשתו לעומת זאתנאלצה להישאר בבית, לטפל בשלושת ילדיהם הפעוטים שנולדו בזה אחר זה. את זמנה בלילות הייתה מקדישה לתפירת שמלות לבנות האיכרים העשירות בסביבה. את הכסף, שחסכה החביאה דודתי תחת בלטה ישנה עליה עמדה שידת-לילה עתיקה. בבוא הזמן תשתמש בו לחינוך ילדיה.

משהגיעו לפתח-תקווה, קבלה אותם האחות הבכירה בסבר פנים שמחות. אף הכינה לכבודם משקה רימונים ועוגיות מעשה ידיה. "שמעונצ'יק" אמרה לאחיה הצעיר, "תגור אצלנו עד שתסתדר". וכבר ראתה עצמה אפוטרופסית על גורלו לאחר, שיחזור סבי לגולה. אולם בעלה הקשוח לא ראה את בואו של האח לגור בביתו בעין טובה. ולכן הציע לאשתו שאחיה הצעיר ילון באסם, הסמוך לביתם. בלילות הייתה יוכבד מכינה מצעו באסם הצמוד לבית, מפנקת אותו בצלחת מרק חם, כשעין בעלה הצרה אינה משגחת בה, ומרעיפה עליו מילים חמות של אימא.
למרות שנשואה הייתה , תקפו אותה הרגשות בדידות כבדות , רחוקה מבית-הוריה, בארץ חדשה, ללא משפחה חמה, אחיה הצעיר היה בשבילה נחמה ומשענת. בעיקר כאשר בעלה נעדר מן הבית ימים ארוכים.
היו יושבים שניהם, זה בצד זו, שותים צ'אי עם חתיכת צוקר, ומעלים זיכרונות מימי הבית, שהשאירו מאחוריהם. בית, שהיה פתוח לאורחים שהגיעו מישראל, למכרים, ולחברים מהגימנסיה העברית, בה כולם דברו עברית רהוטה. לעיתים היו מזדמנים סופרים וחכמים לבית הכנסת בשבת, וסבי נהג להזמינם לביתו. כך הגיעו לבית משפחת גלייזר סופרים ידועים, בעלי שם, כמו אליעזר שטיימן, יעקוב פיכמן ואחרים. סבי היה גאה בספרייתו הגדולה, מציג בפניהם את ילדיו, שבעה במספר, ומבקש מאחת הבנות היפות לנגן בפסנתר שעמד במרכז הסלון, רחב הידיים. סבתי כיבדה את האורחים הרמים בתבשיליה הנימוחים בפה, בצלי הבקר הרך, בווערנקס ממולאים בתפוחי אדמה, בחמיצת הבורשט מלאת הטעמים, וכמובן בעוגות התפוחים, שהכינה על בצק מרודד דק, ובעוגות השמרים מלאות הקינמון והפרג, שמילאו בריחם החריף את הבית כולו.

לא עברו ימים רבים מאז נסע סבי, ומכתב הגיע מן המשפחה,המבשר על מותו. בדרכו חזרה לגולה נתקף סבי במחלת מעיים קשה על האוניה, ואיש לא היה יכול לרפאו. שבוע ימים קדח סבי מחום גבוה כשצמרמורות חזקות מלוות את גופו, שהלך והתדרדר מיום ליום. בן 47 היה במותו. וכך אבד לתנועה הציונית תורם חשוב ורציני, יהודי נלהב, שהצליח להעלות רק שניים מבניו אל ארץ אבות.

אבי נשאר ביתמותו ובצערו. מטופל בנכסים, שקנה אביו סוחר עצים עשיר, עם הגיעו לארץ ישראל. אך בלי יכולת לשלמם. עד מהרה נמכרו המגרשים בזה אחר זה בעבור תמורת מחצית מערכם, ובעבור זוג נעליים ותשלום שכר-לימוד למקווה ישראל, בית הספר החקלאי בו למד עם הגיעו לארץ. באחד הימים, כשכל הכסף אזל, נקרא אבי אל מנהל ביה"ס אליהו קרואזה [1914-1954] שהודיע לו, כי עליו לעזוב מיד את המוסד. ממרר בבכי תחת אחד העצים הרגיש אבי, את מלוא עוצמת יתמותו, ואיך הרעיון הציוני הולך ונשמט מידיו. בערפול חושיו עלה במוחו רק משפט אחד: "בפתח-תקווה ערבים, בנס ציונה בדואים". עוד הוא ממרר בבכיו, ניגש אליו לפתע איש נעים-סבר, שיצא לחורשה לתהות על מיקומם של חרקים וזוחלים, ובמבטא רוסי כבד שאל אותו: "למה אתה בוכה בחור?" אבי שח לו צערו, והלה הבטיחו, כי ידבר עם מנהל ביה"ס. לימים התברר, כי האיש מושיעו לא היה אחר, אלא אחד מהמורים הדגולים, שלימד בביה"ס החקלאי, יהושע מרגולין.

המנהל אדם קשוח וקפדן מאין כמוהו הסכים להתחשב בעניין, ולהשאיר את היתום רק כפועל בפרדס ביה"ס החקלאי. לחריגה נוספת, ללימודים תיאורטיים, לא הסכים לקבלו. וכך בעד תשלום של 10 גרוש ליום עבודה בפרדס, נאלץ נער בן-טובים לקיים את עצמו, כפועל עברי. שמונה גרוש שילם לאוכל במטבח הפועלים, גרוש אחד לקופ"ח וגרוש אחד נשאר לו לבילויים.

מיד למחרת עבר מפנימיית בית-הספר החקלאי, לגור בעליית-גג עם עוד 50 פועלים. יום אחד נקרא לוועד העובדים, הראו לו מכתב ממועצת פועלי כפר סבא, יהודים אמידים, דוגמת משפחתו עמדו לטעת פרדס גדול, ונזקקו לשני עובדים היודעים את מלאכת הנטיעה, ההרכבה והגיזום. ההודעה על נטיעת 500 דונם פרדס הדהימה אותו והוא שמח לקראתה, כעל מוצא שלל רב. ידיעותיו שרכש מבית-הספר החקלאי עזרו לו להחליט לארוז את חפציו המעטים במזוודת העור, שהביא מהגולה, ולשים פעמיו השכם בבוקר לכפר-סבא. בכיסו היה מצוי מכתב הערכה ותודה על שלוש שנות עבודתו במקווה ישראל.

כפר- סבא, מושבה קטנה ובה מספר רחובות עם בתים חד-קומתיים. פה ושם נסלל כביש אספלט. האוטובוס עצר ואבי ירד ממנו, כשעיניו משוטטות למצוא אדם. מרחוק הזדקר אוהל נטוש, ובו מיטת ברזל ומזרן. הוא נכנס לתוכו, השאיר את המזוודה והמעיל מתחת למיטה. לא הרחק ממקומו ניצבה מסעדה קטנה, בעליה היו אנשים מבוגרים, מתושבי המושבה. התיישב אל אחד השולחנות הפשוטים, והחל לגלגל שיחה. הזוג היה סימפטי, סיפרו על נטיעת הפרדס החדש, המצוי במרחק ארבעה ק"מ של הליכה בחולות מן המושבה. ואף הבטיחו לעזור במציאת חדר הולם. זאת התנו,כמובן, בסעודות מידי ערב במסעדתם.

בינתיים עמדה השמש במרכז השמיים. תפריט הצהריים כלל מרק מימי, שצפה בו חתיכת בשר זעירה, מעט פירה מתפוחי-אדמה, ולקינוח הוצע לו מרק פירות דליל, שעמד במקרר הקרח הזעיר. לאחר ארוחת-הצהריים, התעייף, פנה לעבר האוהל שנעזב ע"י חלוץ עברי, שחזר לגולה. השתרע על המיטה הקפיצית ועד מהרה נרדם.

למחרת השכים לשים פעמיו לעבר מקום הפרדס. בדרכו פגש פועלים ופועלות שהיו ותיקים ממנו בעבודה. למקום הגיע מנהל העבודה, אבי, שנחשב ידען במלאכת הגיזום, קיבל 20 גרוש שכר יומי, ואף הוקצתה לו חלקה בת 50 דונם של פרדס צעיר. עליו היה לטפל בהרכבות הצעירות, שהחלו לנבוט מן הגזעים, לעצב בצורת גביע את העץ, ולדאוג להשקיה סדירה.
בפעם הראשונה בחייו חש שמעון גלייזר אחריות כבדה וגאווה על הגשמת חלום אביו: עבודה עברית בארץ ישראל. ולו אביו היה בחיים, ודאי היה שמח על-כך מאוד.
בערב, לאחר יום עבודה מפרך חזר לאוהלו, מקלחת לא הייתה, ולכן נאלץ להשתמש במי ברז, באחת מחצרות המושבה. אז היה מביט בקנאה בפועלים ובפועלות החוזרים איש איש לחדרו ולמשפחתו, עייפים ומיוזעים, אך מרוצים מעמלם. ברחובות נראו עגלות עם סוסים ועליהן מחרשות, שקי זבל ועצי פרי הדר, שהוצאו מן המשתלה והוכנו לנטיעה. ובתוך כל המהומה הזאת עברה איזו בת איכרים יפה, שהייתה מפנה בביישנות מבטה לעבר הפועל הצעיר, הגבוה והיפה, שהגיע זה עתה למושבה.

בערבי שבת התקיימו אסיפות פועלים, ויכוחים נוקבים וחריפים התנהלו בין מנהיגי הפועל הצעיר,כשדוברים מרשימים להם: יצחק שפרינצק, חיים ארלוזרוב, ומן העבר השני; דויד בן-גוריון, משה שרת, ברל כצנלסון ואחרים. כמה הרשימה אותו הופעתו של חיים ארלוזרוב באחד במאי, בכיכר הפתוחה. אלפי פועלים התכנסו לשמוע את המנהיג הצעיר. הוא פתח בפאתוס אדיר, בלוריתו התנופפה ברוח, לבוש חולצה שחורה רקומה, ומעל לראשו מתנופפים דגלים אדומים.

ימי הקיץ הלוהטים עברו. חלקתו הייתה בין המצטיינות ועל-כך קיבל תוספת של שני גרוש וחצי גרוש. ממשכורתו הצליח לחסוך לרכישת זוג אופניים משומשים לנסיעה. ומידי פעם היה מבקר את אחותו. נזכר בביתו בגולה. בסלון הענק, שבמרכזו עמד פסנתר שחור גדול. אחיותיו היו מנגנות עליו, לבושות בחולצות תחרה לבנות, חצאיות פליסה שחורות, סרטי משי במחלפותיהן, תוך כדי צחקוק בצרפתית.

בחדר האוכל ,המרווח היה שולחן ערוך בכל שבת,ואליו נוספו עוד כסאות,לאורחים,שסבא אסף בבית-הכנסת לאחר התפילה.נזכר גם במאכליה, המצוינים של אמו חיה רבקה,אישה קטנת קומה,חריפת שכל שלמעשה היא זאת ,שניהלה את בית המסחר לעצים,שהקים סבי.

כל מראות העיירה עלו בעיניו, קבוצת הכדורגל "מכבי", שהוא היה אחד משחקניה הטובים, ימי הגימנסיה המופלאים, וטיולי בני גילו אל מפלי המים בשבתות.
בעקר בשבתות, בימי המנוחה היו מציפים אותו המראות ועימם זיכרונות כל אהוביו, עד שכרו נרטב מדמעות, ולולא הפשפשים, שבצבצו מתוך מזרנו בהמוניהם, איש לא היה מוציא אותו ממיטתו.

טרדת היצורים הקטנים, אלצה אותו להשאיל פרימוס מאחד השכנים ולבער אותם ממיטתו ומסדקי הקירות.

החורף הגיע ועמו גשמים. העבודה בפרדסים התמעטה. כל פועל קיבל רק שני ימי עבודה בשבוע. הפרדסים טרם נשאו פרי. והגשמים הרוו את האדמה. עיקר העבודה הייתה לנקז את מי הגשמים על-ידי פתיחת תעלות לניקוז, ברוחב של שני מטרים.
בינתיים הוקם מבנה על משאבת המים, והיו זקוקים לפועל, שיגור במבנה. יפקח על המשאבה וישמור על הפרדס. מנהל העבודה הראשי הציע לאבי את העבודה. בתחילה שמח,שכן הדבר יחסוך לו לעשות את דרכו הלוך ושוב אל הפרדס וממנו.
קרקור צפרדעים, ריחות משכרים, ושקט נפלא היו עמו במבנה המשאבה, אך בלילות גברה עליו הבדידות. גם הקרבה אל הערים הערביות, טול כרם וקלקיליה, השרו עליו פחד ומועקה.
ימי מאורעות ורציחות היו הימים, עקירת פרדסים והתנכלויות ליהודים, חוסר עבודה, ומאבק עיקש בין יהודים לערבים. פועלים רבים מחבריו, לא עמדו בתלאות וחזרו לארצות מוצאם. שם מצאה אותם יד הצורר הנאצי.

שנה תמימה גר אבי בפרדס, נער בן 18, מקשיב לקולות הלילה ולהלמות ליבו. יום אחד נרצח יוסף חיים ברנר. ב- 1921 הזעזוע הקשה הזה, גרם לו לנסוע לגולה, לבקר בבית-הוריו, לעלות לקבר אביו, ולבדוק מחדש את רגשותיו לגבי הרעיון הציוני כולו.
לפני שקנה כרטיס לנסיעה, בא להיפרד מאחותו, "מה יהיה איתך עכשיו שימעונצ'יק?". שאלה. "הגיע הזמן שתמצא לך אישה עשירה מבנות האיכרים, שבמושבה".
אבי משך בכתפיו, שאף אל תוכו עשן ציגריה, ושתק.