ירושלים של ברזל וממתקים

באותה שבת קרה בפברואר עוד לא פרחו הכלניות בעמק. דפקתי על דלת ביתו בצהרים בדיוק בשעה, שעמד לסגור עניין. בורח מהאור, מהחיים. מות אשתו, אולי, גם דברים אחרים. כשפתח את הדלת לא זיהה אותי בתחילה, עברו שלושים שנה מאז נפגשנו לאחרונה. החבר הראשון שלי בכיתה ז', החברה הראשונה שלו, בסוף כיתה ח', אני בתוך הכיתה, הוא מחוץ לה.דרך קבע. על מגרש המשחקים, קולע סלים במין תנועה סיבובית, כשהיד נשלחת לאחור ובקשת גדולה מורמת עם הכדור, הישיר לתוך הסל.רוכב על אופנוע טריומף אדום, ג'ימס דין הישראלי, מורד. " באתי לנחם", אמרתי, הוא היה נבוך ומופתע מביקורי, הבלתי צפוי.אך, עד מהרה התעשת, התיישב מולי על כורסה רחבה, הציע לי כוס קפה, הישיר בי מבט בעיניו הכחולות, מנסה לסגור פער שנים, שחלפו בינינו.אני דיברתי, הוא שתק, מקשיב, בסבר פנים רציני.

כשעמדתי ללכת ביקש מספר טלפון וסינן מבין שיניו," אתקשר". עברו עשרים וארבע שעות, והוא התקשר." התגעגעתי", אמר," מחר בבוקר אני עולה לירושלים, אשמח, אם תצטרפי אלי. אוכל לעבור ולאסוף אותך בדרך"." בשמחה", עניתי.

נסענו לירושלים, למקום בו נולד. ירושלים של אבן, כמו סגירותו, בדידותו.הוא לא ביקר בה מאז שנות ילדותו המוקדמות, בן חמש. מיום, שבו נפטר אביו.נסענו דרך רחוב חגי, אל שכונת בתי אונגרין,"כאן נולדתי", הצביע על הבית, כאילו לא עזבו מעולם.הבית היה אטום בקרשים, ותריסיו הישנים נעולים. סובבנו אותו מכל הכיוונים, חפשנו את עץ התות. ריח של עזובה וסרחון עמדו בחצר.שלוש זקנות לבושות שחורים, ישבו על מרפסת צמודה. ראשיהן עטופים בשביסים לבנים.הן לא זכרו מי גר שם באותם ימים. לא שמעו מעולם על סוחר הממתקים, הגדול ביותר של ירושלים באותם זמנים, טרום מדינה.

בפינה היה קיוסק, שמכרו בו גלידה "וולגה",וקצת למעלה ממנו עמד קולנוע "אדיסון",אפשר היה לראות בו סרטי צ'אפלין, השמן והרזה, טרזן מלך העצים.ילד בלונדיני,מאושר,סקרן, אוהב ממתקים,בהישג ידו,

מסתובב בשכונה באין מפריע.עד שקרה האסון.

ערב אחד ישבה המשפחה אל השולחן, ולפתע נשמט ראש האב הצידה.חרחור חזק יצא מפיו, ועיניו

התגלגלו לאחור בחוריהן. האם רצה מיד לכיוון המרפסת, שפנתה לרחוב, והחלה לצעוק. במקרה עברהשם באותה שעה," כלנית", ועצרה למשמע הצעקות," בעלי, בעלי", צרחה באנגלית. מיד עלה "הכלנית" לדירה, הוריד את האב בזרועותיו החסונות אל הג'יפ, ומיהר לבית החולים הקרוב," ביקור חולים".הכול התרחש מהר כל כך, צניחת ראש האב על השולחן, צריחות האם המבוהלת," הכלנית", ולבסוף, השמיכה האפורה,שכיסתה את הגופה, ונר הנשמה, שהדליקו למראשות המת. מאותו יום ואילך נולד בו הכעס.התחיל להבין, שהעולם, אינו יותר חנות לממתקים.ולא חדר מלא קופסאות של סוכריות בכל הצבעים . אלא אמא בוכה ושלושה ילדים יתומים בירושלים של מצור ושל מנדט בריטי, שצריכה לסגור פערים במציאות מתהווה,

כמו לקיים את האלוהים שבה.

בבוקר ה-שישה ביוני, התקיים בו אלוהים. חטיבת שמונים של הצנחנים גויסה למלחמה.הם התארגנו בפרדסים של גבעת ברנר, אמורים לצנוח באל עריש.
קרוב לתעלה. בערב קיבלו ידיעה, כי המשימה בוטלה והם נתבקשו לעלות על האוטובוסים לבירה.הייתה שמועה מפה לאוזן, כי ירושלים מופגזת, ושהירדנים הצטרפו למלחמה. איש לא ידע עדיין מה עומד לקרות,הייתה תחושה היסטורית ודריכות שקטה. האוטובוסים דהרו לכיוון עין כרם.מספר אמבולנסים השמיעו צפירות הסירנה, הבין, שיש כבר נפגעים, מיועדים לבית- החולים," הדסה" .לפנות בוקר נתקבלה ההוראה להיכנס לעיר העתיקה.האוטובוסים נסעו ברחוב סלח א- דין,ופתאום, ללא כל התראה, פרצה אש תופת מן החומה. הצנחנים מהרו לרדת בריצה מן האוטובוסים, תופסים מחסה ומשיבים אש. המהומה ,הרעש והעשן היו גדולים, אך הוא לא איבד את עשתונותיו,החל, יחד עם עוד מספר לוחמים לרוץ לעבר הסמטאות הצרות ולטהר אותן מכל אש.מידי פעם נפל חייל מכדור של צלף, שנורה מעל החומה. לא היה זמן להתעכב , לבכות," הלאה, אחרי", שמע קולות בקשר. זה היה היום השני למלחמה, השבעה ביוני. הם נכנסו דרך מוזיאון רוקפלר, המוזיאון הארכיאולוגי המפורסם, והתחברו לעוד כוחות, שפרצו דרך שער האריות. בינתיים, חיל האוויר החל לתקוף באזור אוגוסטה ויקטוריה, ומישהו הניף את הדגל על הר הבית. לא היה לו מושג איפה הכותל, איש לא נתן לו מפה. יענקל'ה, בחור דתי, היה צמוד אליו כל הזמן, האמין בו, כמו קמע קדושה. במקרה, תוך כדי ריצה נכנסו לסמטה צרה, ראו שער ברזל מולם, ופתחו אותו בכוח. השער הוביל למדרגות צרות אחדות, ולפתע התגלה הקיר. יענקל'ה תפס את הראש, מיד הוציא את הסידור, שהיה בתרמילו, ואת הטלית, והחל להתייפח כמו תינוק. "הכותל", אמר בבכי חנוק. הם היו שם שמונה, לא עברה שעה קלה, ואל הרחבה הגיעו צנחנים רבים, ובראשם הרמטכ"ל רבין, שר הביטחון דיין, והרב גורן, אוחז בשופר. "הר הבית בידינו", מלמלו העומדים, רבים מהם ניגשים אל האבנים נוגעים בהם ועיניהם זולגות דמעות. הרב גורן תקע בשופר וברך. מוטה גור מפקד החטיבה נשא נאום, ואחריו,עוזי נרקיס מפקד הגזרה. חברו לנשק, מאיר אריאל, השמיע את השיר "ירושלים של ברזל",קולו היה צלול וחזק. הוא שמע את המילים, ולפתע כל זיכרונות ילדותו עלו בראשו, הבית, השכונה, ראש אביו הצונח בליל שבת על השולחן," הכלנית", בית- החולים, החדר בקצה המסדרון בו הניחו את הגופה, ולמראשותיה הדליקו נר נשמה, ובית הקברות על הר הזיתים, שם נטמן המת היהודי האחרון, אביו.

"ירושלים של ברזל", חשב בלבו, ירושלים של ברזל וממתקים.