ביקורות | אהבה היא שיחתי

אהבה היא שיחתי

ביקורת מאת: נהוראי מ' שטרית

ספרה החדש, החמישי של המשוררת לאה טרן מדבר על אהבה, אולי רק על אהבה ואין פלא שהיא העניקה לו את השם  'אהבה היא שיחתי', על משקל הפסוק המקראי בתהלים קי"ט:  "מה אהבתי תורתך, כל היום היא שיחתי", שמופיע בעמוד ההקדשה להוריה ז"ל, של המשוררת.

אקדים לומר על חובבי השירה וקוראי השירה בכלל, שאם הם אינם מגיעים לשירים מסוג זה של לאה טרן, ויש הרבה כמוה, כדי לקרוא בהם, הם מפסידים הרבה מאוד וחבל, להם ולמחברת.

ארבעה סדרי- שירה כלולים בספר שיריה של לאה טרן אהבה היא שיחתי, הגדושים ורוויים הרבה אהבה. השירים, 63 במספר בקובץ, קריאים מאוד ומובנים מאוד. הם כתובים בשורות קצובות, קצרות וקולעות, לעניין שכל שיר אמור להתייחס אליו. יש ובשורה אחת, יש רק מילה אחת ויש שבשורה ארוכה מאוד בסוג זה של כתיבת שירה, יש בה לא יותר מחמש מלים…וזה מה שעושה את שיריה של לאה טרן, למרתקים ברובם, כמו למשל השיר:  "שיר מחשמל" (עמ' 14), המדבר על גבר מחשמל בפיו, בגופו ובנשמתו, אבל בבית ב' של השיר, אור עיניו של הגבר  'מדליק חנוכיות בעיניי':  "חשמל פיך /  חשמל גופך /  חשמל נשמתך / מצית / מדינה שלמה". אם האיש שמדובר בו בשיר, מחשמל בפיו ובגופו, עד-כדי הצתת מדינה שלמה, הרי שזו יכולה להיות מטאפורה למנהיג בעל עצמה אדירה ובעל כריזמה כובשת, שבדבריו, הוא מצליח 'לחשמל' המונים. ייתכן גם שזה דימוי לאהוב יקר, שאהובתו משקיפה עליו מחלונה, כשנשים רבות מנסות לכבוש אותו 'ולחטוף' אותו מאהובתו, שבינתיים נדלק אור בעיניה מחשמל עיניו, והיא נתקפה חרדה, ספק מאהבתו אליה, ספק מפחד לאבד אותו לאחרת. המוטיב המרכזי בשיר, בשמות וצורות שונים: חשמל, הצתה, הדלקה, מנורה דולקת, שמש מנורה דולק ועוד…אכן שיר מדליק כפי שלאה טרן הדליקה אותו במילותיה, בספרה החמישי.

בפרק השני של הספר  "היה לנו ערב ביתי" בחרתי בשני שירים שכתבה המשוררת על הוריה ז"ל:  "אמי" (עמ' 52), הוא שיר מרגש מאוד על אמא שהלכה לעולמה והשאירה אחריה את מכונת התפירה שלה, מיותמת. מכונת התפירה אינה עוזרת עכשיו אחרי מות התופרת בה אמא, היא אולי דימוי לפה שלה, שהפיק בחייה עצות ורעיונות לבתה לאה שהיו לאור מנחה ומדריך בחייה. גם אם המכונה היא ממש מכונה היא הלוא תישמר מאם לבת ובדור הבא מאם לבת ועד עולם, כמזכרת שמזכירה את האמא- הסבתא שפעם הייתה תופרת בה שמלות של 'שתיקה'. שתיקה הלוא במקורות היהדות שווה זהב והיא הפיקה שמלות זהב לבתה ונכדתה שיזכרו, כמה שהשתיקה יפה יותר מהדיבור, ובפרט דיבור בעלמא, שאין בו ממש ותועלת.

לעומת זאת, בשיר על אבא של המשוררת, ונראה לי, שיש לה רגש יותר חזק אליו, מאשר לאמא , {אצלי הפוך: אמי זוהרה ז"ל, אהובה ונערצת עלי יותר מאבא, כי בזכותה ורק בזכותה יש לי מה שיש לי} השיר  "עכשיו יש לי איפה לבכות" (עמ' 56). המצבה האפורה משיש טורקי, מצביעה על מקום מנוחתו של שמעון גלזר בבית עלמין. בזכותו או נכון יותר בזכות מותו, באו לידי זכרון גם אביו ואמו: 'בן פלונית ופלוני'. השכחה לא תוכל להם והם ייזכרו לעד במקום שהשמות חרוטים על שיש נצחי במקום נצחי. המשוררת משלמת קמעא להוריה בכך, על גידולה ופינוקה, חינוכה וטיפוחה, יחד עם אהבתם אליה עד יום מותם. אכן, על מצבה אפורה זו, יש למשוררת היכן להזיל דמעות על אביה היקר, על הערכתה ואהבתה אליו, אשר כנראה, הרגש החזק, היה יותר בולט מאשר תוכן השיר…וזה אך טבעי בשיר על יקר ללב.

השיר  "שירי עץ" (עמ' 70), בפרק שלישי של הקובץ, מדבר על עץ בצורות שונות ואופנים שונים. הלוא כתוב במקורותינו  'כי האדם הוא עץ השדה', והדימוי של 'עץ כרות ראש' של בית 1, מראה תמונה על אדם שמוחו מבולבל והגיונו משובש שבוכה על מר גורלו, וזה נדמה שאין לו ראש. בשירו של ביאליק "אבי" במחזור 'יתמות', הוא כותב על אביו כך:"…נגלה עלי ראש אבי, גולגולת קדוש מעונה, כערופה מעל כתפיה…" (חיים נחמן ביאליק,  השירים, בעריכת א. הולצמן, עמ' 465). ביאליק מתאר את אביו בחזיונו רק עם ראש, וזה אך משקף אהבתו לאמו יותר מאשר לאביו. אבל נחזור לעניין שלנו שהוא 'עץ' הדומה לאדם. גם במשנה, פרקי אבות, הלל מתאר ראש אדם צף על פני המים ומטיח בפניו של ראש מת: 'על דאטפת אטפוך וסוף מטייפייך יטופון' כמו שגם נאמר על עץ השדה, הגודע אותו כגודע אדם והוא ייגדע.

בבית 2 משתקף מצבה של בחורה "מוכת עץ" שבתוליה נקרעו כתוצאה מנפילה או מתאונה (מקורות):  "אין לה חורף, לא אביב, לא קיץ […] השילה מעליה גוף חי". לעומת זאת, העץ בבית 4 משמש דימוי ליומן אישי, שבו הדוברת תיעדה את נופי נעוריה ונעלה על קסמיהם. בשתיקתו החרישית של העץ, אפשר ללמוד הרבה מאוד, כפי שנאמר על השתיקה ששווה זהב לעומת הדיבור ששווה רק כסף. על-כך נאמר על שלמה המלך, החכם מכל אדם עלי- אדמות, שהוא הבין כשהאזין לשיח העצים ביניהם, כמו הציפורים וכן  החיות. המשוררת כיוונה לדעת חכמים, שיש משהו בראשו של עץ: "מה עובר בראשו של עץ"(בית 6).

בפרק רביעי ואחרון של הקובץ, אני בוחר את השיר  "לזכרו של אדם ברוך", אותו הערכתי ושאת  כתבותיו, קראתי תמיד בשקיקה. אין לי מה להוסיף על שיר זכרון לאדם תרבותי יקר זה, כי כל המוסיף גורע. אני מצטרף למילותיה החמות של לאה טרן המשוררת על הסופר והמסאי ברוך, שזכרו בכך ברוך.

ספרה החמישי של לאה טרן, מראה לקורא הרבה קסם וגם חכמה ודעת, המאפיינים שירה טובה זורמת, לא מתפלספת ולא מתחכמת במלים שאין בהן צורך, כפי שהרבה מחברים נוהגים לעשות בשירתם, וחבל. לאה, שיש לה תואר במקרא, לא מתאמצת להשתמש במילים מקראיות רבות ודי ברמזים ודימויים בתוך השירים, כדי להבין שיש נוכחות מקראית בהרבה שירים. כדאי לקרוא.