ספרים

להתלבש להתפשט​

2016

״להתלבש להתפשט״ הוא ספר מטאפורי, שבמרכזו הבגד. לבושו וחשיפתו הריאלית, היא גם חשיפה נפשית פנימית של האני הדובר. עטוי הבגד על הגוף, או ההתפשטות ממנו, מורה על גילוי וכיסוי המחשבות, הרגשות, ומעשה האמנות של היוצר. שירי הבגד משליכים גם על אהבה, זוגיות, אמנות ועל החיים בכלל. אנו משתמשים בבגד החל מהטיטול, והוא מטלטל אותנו עד לסיום חיינו, בלבוש הבגד האולטימטיבי- התכריך. השירים מגיבים למציאות קיומית חיצונית, אך גם למציאות פנימית-תודעתית. בשירים קיימת גם תובנות נשיות, המעלות דמויות מן הספרות, הקולנוע ואמנות הבמה. כפי שנאמר: "הבגד עושה את האדם", אך גם האדם עושה את הבגד. מתוך סיפורי הבגד עולות נשים שונות בעלות זהויות מיוחדות, הנותנות ביטוי ליחסים במשפחה, בקהילה, ובתחומי האסתטיקה השונים.
לאה טרן - להתלבש להתפשט

אהבה היא שיחתי

2009

״אהבה היא שיחתי״ עוסק במסע ארצי ורוחני כאחד. המסע הארצי עובר דרך נקודות זמן ומקום, כמו זיכרונות ילדות, חדר הילדות, המשחקים,  תמונות בית שכבר איננו, ואף המחשבה שהתערפלה במשך השנים. הנפש בורחת אל מקומות הזויים, חסרי זמן ומקום. שם אין צעקה, הדברים נמדדים בהיבטים רוחניים, ללא טרוניות. מעין קבלה והשלמה שכלית מפוכחת, שכך היה צריך לקרות.

המסע הרוחני מפורר את אישיות המשוררת לדקויות של ברזל ואבן. אך המים הם הריכוך, הגורם הממתן. בשירתה זו בולטת ארוטיקה וחושניות נשית מובהקת היא מובעת באהבת גוף המתבטאים בתיאורי ידיים וגפיים רכים, לעומת אהבה רונית הנתפשת במילה שתפקידה לנצח את המוות.

לאה טרן - אהבה היא שיחתי

רחוב הסבוראים 11

1997

״רחוב הסבוראים 11״ נכתב מתוך הבית שבו גרה המשוררת. על עטיפתו ציירה המשוררת את הבית האולטימטיבי של אדם וחוה וביניהם הכתובה המחייבת אותם לומר דברי שירה. לא רק זה לזו ,אלא להפיצה ביקום כולו. שירה היא תקשורת וגם מסר לחיבור בין אנשים. הבית הוא יסוד,המקום החשוב ביותר לאדם. ממנו יוצאים ואליו שבים. יוצאים גם לקהילה יותר גדולה, ולסביבה שבה אנו קיימים.

לא פלא הוא שאחד השערים בספר מוקדש לאזור הים התיכון. אין דומה אדם שגר בהר לאדם שגר ליד ים. הבעייתיות החברתית הקיומית של אזורנו על אוכלוסייתו הטעונה מוזכרים בשירים אלו, כמו גם הנופים המיוחדים, ומחויבותנו הציבורית להתרפקות על נוף האבות, להתהדר בהכנסת אורחים ולבצוע אבטיח נטול גרעיני שלום.

לאה טרן - רחוב הסבוראים 11

עטופת עשן

1992

״עטופת עשן״ עוסק במסע ארצי ורוחני כאחד. המסע הארצי עובר דרך נקודות זמן ומקום, כמו זיכרונות ילדות, חדר הילדות, המשחקים,  תמונות בית שכבר איננו, ואף המחשבה שהתערפלה במשך השנים. הנפש בורחת אל מקומות הזויים, חסרי זמן ומקום. שם אין צעקה, הדברים נמדדים בהיבטים רוחניים, ללא טרוניות. מעין קבלה והשלמה שכלית מפוכחת, שכך היה צריך לקרות.

המסע הרוחני מפורר את אישיות המשוררת לדקויות של ברזל ואבן. אך המים הם הריכוך, הגורם הממתן. בשירתה זו בולטת ארוטיקה וחושניות נשית מובהקת היא מובעת באהבת גוף המתבטאים בתיאורי ידיים וגפיים רכים, לעומת אהבה רונית הנתפשת במילה שתפקידה לנצח את המוות.

לאה טרן- עטופת עשן

יולדת צבעים​

1987

״יולדת צבעים״ מבטא את תאוות השירה של המשוררת, תאווה היולדת צבעים, כפי שהם מתבטאים בתחום אמנותי אחר שלה:הציור. המראות בספר לקוחים מחיי יום יום של אישה, הקמה לקראת קשיי קיום ופרנסת הבית, גידול ילדים וחינוכם. אלא שבתוך אלה בא לה פתאום ללדת חלום. וחלום השירה הוא עולם הקסם שלה "המנגן חרובים תחת גופה", שהם בעצם מתת לקוראי השירה.

לאה טרן - יולדת צבעים

יום מקפל כסאו

1974

״יום מקפל כסאו״ נכתב בשפה פשוטה, לא סתומה, מתנסחת בחדות ובבהירות. אישית ואינטימית. השירים קצרים, עדינים, משקפים אמת אישית לירית, ובה מובעת אהבה בכל הצורות. אהבה לאדם, לאהוב, לילד, להורה, לטבע ולנוף,לאלוהים, למילה הכתובה והמדוברת. מעין תפילה אישית לכל הנשגב והיפה, שמעבר לחיי הקיום היומיומי. הספר מדבר בשפת האהבה, תוך התבוננות מפוכחת במתרחש סביב, שאינה משוללת מכאבים, מצער, מאכזבות.

לאה טרן - יום מקפל כסאו